ההסטוריה של הג'ו-ג'יטסו:
הג'ו-ג'יטסו היא אומנות לחימה יפנית הקיימת למעלה מ-2000 שנה, וניתן לראות בה כאם של אומנויות לחימה יפניות רבות בכלל, ואמא ישירה של הג'ודו והאייקידו בפרט. אומנות הלחימה ג'ו-ג'יטסו מבוססת על ניצול תנועת היריב למטרת הכנעה. אומנות לחימה זו משלבת בתוכה טכניקות הגנה והתקפה שונות המיועדות להוצאת היריב משיווי משקל למטרת הכנעתו וניטרולו על הקרקע בעזרת נעילת מפרקים וחניקות. השם ג'ו-ג'יטסו מורכב משתי מילים: ג'ו (Ju) פירושו "עדין" או "רך", וג'יטסו (Jitsu) פירושו "אומנות", כך שניתן לתרגם ג'ו-ג'יטסו כ"אומנות עדינה", למרות שלמתבונן מבחוץ אין הדבר נראה כך כלל... נעילות המיפרקים, הבריחים והחניקות כל-כך יעילות כך שאין
צורך "ללכת עד הסוף": מספיק להגיע אל הסף של כמעט-שבירה, מצב בו גם היריב החזק ביותר ייכנע. אומנות הלחימה ג'ו-ג'יטסו נלמדה בתחילתה בחצר הקיסר היפני ע"י הסמוראים, שהיוו את "חומת המגן" שלו ושל מעמד האצולה בתקופה הפיאודלית ביפן. הג'ו-ג'יטסו שימש את הסמוראי ביפן ככלי נשק לטווח קצר בדיוק כמו ששימשה אותו חרבו ככלי נשק לטווח ארוך יותר. כל סמוראי למד טכניקות של נעילת מיפרקים, שבירת עצמות וחניקות, ואף נשא עימו תרשימים ובהן נקודות חיוניות בגוף האדם לתקיפה. לכל אורך ההיסטוריה ניסו אנשים ומייסדי שיטה שונים לקחת את הג'ו-ג'יטסו לכיוונים שונים כגון: Judo "הדרך הרכה", שבבסיסה היא דומה מאוד לג'ו-ג'יטסו,
ומבוססת הלכה למעשה על עקרונות הג'ו-ג'יטסו, מה גם שג'יגורו קאנו עצמו, מי שייסד את הג'ודו ב-1882, היה מאסטר באסכולת ג'ו-ג'יטסו, והביא את פיתוחו של הג'ו-ג'יטסו לג'ודו כספורט האולימפי של היום משנת 1961. את האייקידו Aikido פיתח מוריהיי אושיבה, אף הוא מאסטר בג'ו-ג'יטסו. האייקידו, "הדרך ההרמונית", שפיתח הוא סיגנון ידידותי שאין בו אלמנט מלחמה וחיסול, וכוונתו למטרת שלום ואחווה בין האנשים. כך גם את סיגנונות קרטה שונים התפתחו מהג'ו-ג'יטסו ובמיוחד סגנונות קמפו. ג'ו-ג'יטסו כ"אומנות אם" היא מעין שילוב של מספר אומנויות לחימה פופולריות של היום ולמעשה הג'ו-ג'יטסו היא סידרה של קומבינציות שהופרדו אחת מהשניה והוטמעו בשיטות אחרות.
